הרגע הזה,
שבו את מרגישה,
שקידדת.
שהטמעת מידע חדש שנצרב לו בתודעה.
שעכשיו נולדת לה אמונה חדשה על העולם,
על החיים,
על מערכות היחסים שבתוכם.
על מה זאת אהבה
מה זה קשר.
הרגע הזה,
שבו אמרת משפט,
שאולי בכלל לא שייך לך,
ובכך ביססת העברה בינדורית
ועכשיו הוא עם זה.
גדל עם זה.
מזמן את זה.
ואת מרגישה אשמה
ולא בסדר
ולא טובה
ואת חושבת לעצמך,
כי את יודעת איך זה כבר עובד –
שזה נטמע
ויום אחד הוא יצטרך להיות מודע לזה
ולבחור אם להשאיר או לשמור את אותו קוד או לשבור אותו וליצור משהו חדש
ואז,
את עוצרת לרגע ומתבוננת על הכל מחדש. מהעיניים הבוגרות, אלה שיודעות.
אלה שחומלות.
אחרי שאיפשרת לרגשות האשמה להיות בנוכחות,
את לוקחת נשימה עמוקה ומדייקת את עצמך.
ונזכרת שלשם כך נועדו רגשות האשמה והביקורת העצמית, כדי שתייצרי משהו אחר בהורות שלך.
בך.
כי אותו קוד שקידדת, גם היה בך, באוטומט.
וכדי לייצר משהו חדש-
צריך לעצור, להתבונן, לשאול ולפעול אחרת וכך לנהל את אותה תגובה אוטומטית.
ואז, את כבר עושה משהו אחר.
ואת יודעת שאת יכולה לשבור את הקוד ולקודד אותו מחדש,
זה אפשרי,
הנה,
הרגע עשית את זה בעצמך.
