לפני כמה ימים, העייפות גברה עלי.

השגרה השוחקת, הלילות הלבנים וגם חולשה כללית של עונת מעבר שמביאה איתה ענייני סינוסים, לא הפכו את זה ליותר קל.

בנוסף לכל זה, היה ערב קשה וכעסתי מאוד על הילדים שעשו שטויות בארוחת ערב.

ממש כעסתי עליהם.

בערב, כשהם נכנסו למיטות, ניגשתי לאיתי ואמרתי לו שאני מצטערת שהיה ערב כזה. שאני באמת ממש גמורה והצעקות והעצבים לא היו בגללו, אלא בגלל שבתוכי יש המון עומס, שלא הצלחתי להכיל גם את השטויות שעשו סביב הארוחה ושהיה לי כבר קשה.

אמרתי לו שגם לי לא נעים לכעוס עליהם בטח שלא לסיים ככה את היום ושאני אשתדל לכעוס פחות. שאני מנסה כל יום להשתפר ולהיות האמא הכי טובה שאני יכולה.

איתי הקשיב, הסתכל עלי בהשתאות ואמר לי שאני טובה גם ככה וביקש שאמשיך לכעוס עליו לפעמים והוסיף לבקש במעין חשש מסוים שגם לא ארשה לו הכל.

הידיעה הזאת, שגם כשאני כועסת וצועקת ונמצאת ברגע של חוסר אונים וחולשה, גם אז אני בסדר. גם אז אני אהובה. ואולי גם הילדים שלנו צריכים מדי פעם לראות אותנו בקצוות האלה, כי סך הכל זה אנושי.

הבקשה של איתי הייתה מאוד ברורה- "אני צריך גבולות ובבקשה המשיכי להגדיר לי אותם כדי שלא אתפזר".

כשאנחנו נמצאים בסערת רגשות ומרגישים רע עם עצמנו לאחר מכן, חשוב שיהיה בינינו לבין עצמנו שיח פנימי שיודע גם לחמול ולחבק את הרגע הקשה והאנושי שהיינו בו. לאחר מכן גם קיום השיח עם הילדים מסייע לעיבוד הדברים ועל הכוונות הטובות והמאמצים הרבים שלנו להשתפר בכל יום- יש בזה משהו מפרה ומרפא שמחבר אותנו לעצמנו בחמלה ובאהבה, יחד עם הכמיהה לאזן עם גבולות ברורים שבסך הכל – שומרים עלינו מעצמנו.