מה התפקיד שלנו כהורים?
אין הורה שלא מכיר את הרגע הזה שמתחיל להתלקח לו ריב בין האחים.
זה קורה ממש מהר, הטונים עולים והידיים מצטרפות לבלאגן ואנחנו נדרשים להגיב במיידי.
ואז, את מוצאת את עצמך ניצבת בין שניהם, צועקת, כועסת, מפרידה ומתחילה להבין מי התחיל ומה קרה ולקבוע מי אשם ומי יקבל עונש.
בקיצור- את מתחילה לנהל את האירוע אבל במקביל גם הופכת להיות חלק משמעותי ממנו.
הרעיון בריבים בין האחים הוא להיות מעורב אבל לא להתערב.
ההבדל בין התערבות למעורבות הוא שבהתערבות אתם מנסים לפתור להם את הבעיה, לרוב תנקטו עמדה, תאמרו מי צודק ומי טועה, תקבלו את התואר "השופט"
במעורבות, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש שתי אמיתות, שני צדדים, שתי נקודות מבט ואנחנו לא כאן כדי לשפוט, אלא כדי לתווך ולעזור להם ללמוד להסתדר.
יש כאן הרבה דברים שאפשר ללמד באמצעות התיווך:
להקשיב ולאפשר לצד השני לסיים את מה שהוא אמרללמוד לבטא את הרגשות שלנו ולתת להם לגיטימציה, הכרה ותוקףללמוד לכבד את הרגשות של האחר ואת נקודת מבטו, על אף ששונה משליללמוד לתקשר את הדברים שלנו החוצה במטרה להגיע לפשרה ולפתרון באמצעות שיח קשוב ומכבדלהפיק לקחים ולעשות השלכה לקונפליקטים במערכות יחסים עתידיות, גם בין האחים וגם בין חבריםועבורכם הורים יקרים, עם כל הכעס, העצבים, חוסר הפניות לעיתים שאופף אתכם, חשוב שתראו באינטראקציה ביניהם כחלק מלמידה של מיומנויות חברתיות חשובות לחיים.
הריבים הללו הם חלק בלתי נפרד מההתפתחות של ילדנו.
הם לומדים להכיר את עצמם דרך הסביבה, במקרה שלנו- דרך האח או האחות,
באמצעות אותם ריבים ומתן כלים נכונים מצידכם – הם יוכלו גם ללמוד להסתדר מחוץ לבית, בכל ריב או קונפליקט עתידי.
אז מה עושים?
איך נהיים מעורבים ולא מתערבים?
אילו כלים אפשר לתת להם ואיך מומלץ לפעול?
לפני הכל, חשוב שתבחנו עם עצמכם-
האם אתם יודעים להתעמת?האם אתם מתחמקים מעימותים?או מתמודדים מולם?מה זה מעורר בכם?לרוב, אופן ההתנהלות שלכם ישתקף אל מול הילדים שלכם ולעיתים תצטרכו ללמוד לנהל עימות במקביל לכך שתלמדו את הילדים שלכם לנהל אותם.
להלן כמה עקרונות חשובים שמיישמים את שיטת המעורבות שלכם כחלק מהתיווך של העימות:
מדובר בתהליך הקשבה מקביל שכולל שני שלבים עיקריים-
1) הצטרפות לחוויה של הילד שלכם ולאחר מכן- 2) הובלה לעבר הפתרון:
1. תחילה נקבע כללים לשיח: "כשאחד מדבר- השני מקשיב", גם אם זה ממש קשה כי מה שאח אחד אומר נשמע לאחות שמקשיבה- לא נכון.
*ניתן להיעזר באביזר שמי שמחזיק אותו – מדבר עד שמעבירים לאחר
2. לכל ילד נקשיב בתורו בסקרנות כנה, גם לתוכן וגם ל"בין השורות"- לאופן שבו הדברים נאמרים.
3. ניתן תוקף לרגשות ולתחושות של כל אחד מהילדים באמצעות חזרה על מה שהם אמרו "אני שומעת שאתה אומר שהיא לקחה לך את המשחק באמצע ששיחקת איתו?"
4. נשקף מה שאנחנו חווים מהטון, משפת הגוף, כחלק ממתן התוקף והתחושה ש"רואים אותי".
*בשיקוף אנחנו גם מתווכים וגם משיימים את הרגשות (=נותנים לרגש שם): "אני רואה שזה מאוד מכעיס אותך". מתן שם לרגש מסייע לנו להרגיש בטוחים ומובנים.
5. ננסה לזהות את הצרכים שנפגעו לכל ילד, בהסתייגות מבררת ונאמר בקול את מה שנבין ונשאל: "היה חשוב לך לשחק ראשון עם המשחק הזה?" או "זה היה לך לא נעים שבאמצע ששיחקת היא לקחה לך?"
6. ניתן לגיטימציה רגשית לחוויה שכל ילד תיאר באמצעות משפטים אמפתיים כמו: "זו באמת הרגשה לא נעימה שלוקחים לך באמצע" / זה באמת מאכזב שמצפים לשחק ראשונים במשחק וזה לא קורה בסוף"
7. נבין ונכיל, ולא נשאל "למה?". לא ננסה להמעיט, לצמצם, לבטל או להדוף את הרגשות שהילד שלנו מציף. ניתן את התחושה שזה בסדר להרגיש הכל.
חשוב מאוד שבשלב הגישור והתיווך לבדוק עם כל צד:
"האם הוא מודע שכך היא מרגישה?"
"האם זו הייתה כוונתך?"
עידוד להקשבה, הצפה למודעות של מה שעורר אצל הצד השני- מייצרים הקשבה ותקשורת מקרבת ואלו מיומנויות חשובות בכל מערכת יחסים שהיא.
עד כאן אלו שלבי ההצטרפות ואותם נעשה עבור כל אחד מהילדים
מכאן, אנחנו מתקדמים לשלב ההובלה. בהתאם לגיל הילדים- נעשה חשיבה משותפת ונציע רעיון לגישור ולפתרון, אך זה יהיה בשיתוף פעולה, עם הקשבה פעילה ולא משהו שמגיע רק מכם כדי לסיים עם זה.
אפשר לשאול כל צד "מה אתה מציע לעשות עכשיו?"; "איזה רעיון לדעתך יכול להיות טוב לשניכם?"
ככל שתנהלו את התהליך בצורה אמפתית, קשובה ומכילה, כך ילדכם ילמדו כיצד לנהוג באמפתיה כלפי עצמם וכלפי הסביבה שלהם.
יש כאן תהליך למידה שלם שחשוב להקדיש לו תשומת לב
נכון, זה לוקח זמן, ולא תמיד יש לנו פניות וכוחות, אך אם נחזיק בראש שלנו את הידיעה שעכשיו אנחנו משקיעים כדי שבעתיד הם ידעו לתפעל לבד – יהיה לנו שווה להשקיע את המאמץ.
הלמידה הזאת תוכל להיות משוכפלת לעוד מערכות יחסים במסגרות נוספות – בגן, בחוג, במפגש משפחתי, או בגן שעשועים עם ילד אקראי.
המטרה היא לא רק שיהיה לנו שקט ונעים בטווח הקצר, המטרה היא לטווח הארוך – להקנות לילדים מיומנויות חברתיות כדי שידעו למצוא דרך לתקשר את עצמם מול עצמם והחוצה לעולם ולהתנהל בתוך מסגרות חברתיות ומערכות יחסים עתידיות גם בחייהם הבוגרים.
