מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.
בעידן שבו הורות סמכותנית ונוקשה מפנה את מקומה להורות סמכותית, קשובה, מכילה ודיאלוגית – עולות שאלות חדשות ומורכבות לגבי תוצאות השינוי.
הורים רבים רוצים להיות נוכחים, מחוברים ורגישים. הם מוותרים על עונשים, מדברים רגשות, ומאמינים שמערכות יחסים הן מרחב לצמיחה הדדית.
אבל מתוך הרצון הזה – שהוא כן, כנה ואמיתי – עולה לעיתים בלבול:
האם כל הקשבה היא בהכרח טובה?
האם ילד שגדל בבית שבו שומעים אותו ומעודדים אותו לבטא רגשות – אכן מפתח חוסן רגשי?
או אולי, דווקא ההיענות המתמדת לצרכיו יוצרת אצלו תחושת מרכזיות-יתר, עד כדי כך שהוא מצפה שהכול יסתובב סביבו?
במילים אחרות –
האם ייתכן שכוונה הורית טובה עלולה, ללא איזון, לטפח תכונות נרקיסיסטיות?
המעבר מהורות סמכותנית, המבוססת על שליטה וציות, להורות קשובה ומובילה – מוכר גם כגישה של "הסמכות החדשה", מונח שטבע פרופ' חיים עומר. גישה זו מדגישה נוכחות הורית עקבית, שמבוססת על דיאלוג, גבולות ברורים ויחסי קרבה, בניגוד לגישות ענישה או לויתור – מביא עמו הרבה ברכה, אך גם אתגר.
הורים היום רוצים לגדל ילדים רגישים, מודעים לעצמם ולרגשותיהם. הם לומדים לשאול, לשקף, לנשום לפני תגובה.
אבל לפעמים, דווקא מהמקום הרגיש הזה, מתחילה שחיקה של תפקידי ההורה:
האם כל רצון של הילד צריך להיענות?
האם גבול נתפס כלא קשוב?
האם הקשבה הופכת לריצוי?
ילדים זקוקים להכלה רגשית – אבל גם להכוונה ברורה.
כאשר ההורה מקשיב אך נמנע מלהוביל, להציב גבולות או לשקף ערכים, הילד עלול להרגיש שהוא במרכז – לא כתחושת ערך, אלא כעובדה מוחלטת: "אני מרכז העולם".
כאשר התחושה הזו נבנית לאורך זמן, עלולות להיווצר תכונות שמזכירות התפתחות נרקיסיסטית.
אבל רגע לפני שאנחנו משתמשים במונח הזה – מה בעצם המשמעות של נרקיסיזם?
הנטייה לראות בנרקיסיזם מונח גנאי שטחי ("ילד מפונק") מחמיצה את העומק הפסיכולוגי שבו.
נרקיסיזם הוא דפוס אישיותי המתפתח סביב פיצול רגשי: מצד אחד, תחושת עליונות – ומצד שני, פגיעות גדולה וחוסר ביטחון פנימי.
המאפיינים המרכזיים כוללים:
תחושת חשיבות עצמית מופרזת – תחושה שהאדם מיוחד ונעלה מהשאר, לא תמיד על בסיס מציאותי.
צורך תמידי בהערצה ואישור חיצוני – תלות בשיקופים חיוביים כדי להרגיש בעל ערך.
חוסר אמפתיה – קושי רגשי להכיר ברגשות של האחר או לראות את נקודת מבטו.
רגישות יתר לביקורת – כל משוב שלילי נחווה כאיום על הזהות, ומעורר תגובות הגנתיות או כעס.
כשהורות קשובה אינה מלווה בגבולות, בתסכולים טבעיים ובשיקוף של מורכבות – הילד עלול לא ללמוד להחזיק רגשות סותרים.
הוא רגיל להיענות מיידית, לא מקבל "לא", וכשהוא פוגש מציאות שלא נענית לרצונותיו – הוא קורס, כועס, או מתנתק.
לא ההקשבה לבדה יוצרת את ההבדל – אלא האיזון.
כשיש הקשבה לצד הובלה, חום לצד גבול, הכלה לצד שיקוף ערכים – התוצאה אחרת לגמרי.
במקום ילד שתלוי בשיקופים מהחוץ – נבנה ילד שיש לו עמוד שדרה פנימי.
במקום קושי להכיל תסכול – נוצרה יכולת לדחות סיפוקים.
במקום תלות באחר כדי להרגיש קיים – צומחת זהות שמכירה גם באחר.
כדי להבחין בין התפתחות רגשית בריאה לבין התחלה של תבניות נרקיסיסטיות – אפשר לשים לב לכמה סימנים:
צורך תמידי בהערכה ואישור, גם על דברים פשוטים
קושי לשאת תסכול או דחייה, גם הקלה
תחושה שהוא "יותר חשוב" או שכולם צריכים להתאים את עצמם אליו
חוסר התחשבות באחרים – לצד קושי להבין למה זה בעיה
לעומת זאת, ילד שגדל בהורות קשובה עם סמכות רכה – לרוב יפגין:
יכולת לשאת רגשות סותרים ולהתאפק כשצריך
הבנה של נקודת המבט של האחר
תחושת ערך פנימית שלא תלויה בתשומת לב מתמדת
ידיעה שהוא חשוב – אבל לא יותר חשוב מכולם
הורות בעידן החדש לא אמורה לבחור בין נוקשות לבין ויתור.
היא נועדה ללמד אותנו שהדבר העמוק ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילדינו הוא איזון:
גם מחבקים – וגם מציבים גבול
גם רגישים – וגם מובילים
גם מקשיבים לילד – וגם זוכרים שאנחנו ההורים
וכשזה מתקיים – לא רק שהילד לא הופך לנרקיסיסט, הוא לומד להיות אדם שלם:
עם לב פתוח, זהות יציבה, ויכולת אמיתית לראות גם את עצמו – וגם את מי שמולו.
*************************************************************
לפני שאני עונה לילד – שווה רגע לשאול את עצמי:
האם אני מגיב מתוך רצון שלא יהיה לו קשה – או מתוך מקום שמחזק אותו להתמודד?
האם אני מוותר על גבול כדי להימנע מבכי, או כי אני מאמין שזה הדבר הנכון עבורו?
האם יש מקום שבו אני יותר "חבר" ופחות "הורה"?
מתי לאחרונה אמרתי "לא" – ונשארתי איתו שם, באמפתיה אך גם בעמדה הורית ברורה?
לפני שמגיבים בהתלהבות או בריצה לעזור – שווה לבדוק:
כמה זה חשוב באמת?
למי זה קשה – לו או לי?
האם הוא יכול להתמודד בעצמו?
במקום מענה מיידי, לפעמים די באמירה פשוטה:
"שמעתי אותך. אני פה איתך. תנסה לבד, ואם תצטרך – נעשה את זה יחד."
לפני התגובה – נשימה אחת.
נשימה שמזכירה לנו שאנחנו לא מגיבים כי הילד צועק – אלא כי אנחנו בוחרים איך להוביל.
לאפשר להורים לחוות את ההורות שלהם כמסע משותף – שלהם ושל ילדיהם.
לראות בקשיי ההורות הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות אישית.
לפתח מודעות הורית, שתאפשר לנהל את האתגרים שבשגרה.
לרכוש כלים שמאפשרים , דרך עיניי ילדינו.
מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.