תמיד ראיתי בעצמי, כאחת שחושבת קדימה.
לפעמים יותר מדי. מתכננת, רואה את התוצאות של כל תרחיש, עושה ניהול סיכונים, תוכניות חלופיות ברמה של איך זה ישפיע על כל מי שמסביב.
בזמן שאחרים חיים את הרגע, את ההווה- אני חיה את העתיד, אולי אפילו מעט בורחת מ"הכאן והעכשיו", מהנוכחות של עצמי.
למשל, רק לפני שנה תהיתי איך תיראה הבר מצווה של איתי (הוא היה אז רק כמעט בן 4);
איפה נחגוג?
מי יגיע?
מי ילמד אותו?
באיזה נוסח זה יהיה?
ועוד ועוד…
בזמן שאני הייתי בטוחה שאני מגזימה עם כל המחשבות והתכנונים האלה, איתי, כרגיל, הראה לי אחרת.
נסענו לבילוי משפחתי וראיתי אותו דרך המראה הקדמית- בוהה בחלון בשקט.
פתאום הוא שאל אותי: "אמא, לאיזה בית ספר אני ארשום את הילדים שלי?"
לירון ואני הסתכלנו זה בזו וניסינו "להאשים" אחד את השנייה- מאיפה זה בא לו?!
אז מסתבר- שיש כאלה שחושבים יותר רחוק ממני.
אמרתי לו שזה לא צריך להדאיג אותו עכשיו, הוא אפילו בעצמו עוד לא בבית ספר.
זה לא נגמר בזה. איתי תמיד דואג שלא אשכח את הפלאפון שלי, שלירון לא ישכח ארנק ושלא אאבד את המשקפיים.
שלא אשכח להביא לו חולצה לבנה לגן ושמחר יש יומולדת ושלא צריך כריך…..
אז מצד אחד, לפעמים זה נוח שיש מישהו שמזכיר לנו דברים, במיוחד שהמוח לעיתים מתפקד על אדים, אבל לפעמים אני רוצה שהוא פשוט יהיה ילד.
שחי את הרגע ולא עסוק בטרדות ודואג מדברים שבכלל לא קרו ולא בהכרח יקרו….
אז אני תופסת את עצמי, שמה לב אם אני במקרה העליתי חשש דומה מולו בלי ששמתי לב, שאולי הניע אותו לחשוב על הדברים וגם מקפידה לתת לו את התחושה שהכל בשליטה ומחדדת לו שזה לא צריך להדאיג אותו.
הוא אפילו משנן את המנטרה שלימדתי אותו: "ילדים לא צריכים לדאוג".
אבל מסתבר, שיש כאלה שכן, וזה לא בהכרח כי אנחנו, ההורים, מפוזרים, מבולבלים ולפעמים שוכחים, זה משהו שלפעמים הילד בא איתו לעולם.
רגישות יתר למה שמתרחש מסביב, לרצון הזה, שהכל יהיה בסדר, שלא יהיו טעויות. לקיחת אחריות יתרה על כל מה שקורה.
רצון שנוכל אולי חלקנו לזהות בתוכנו, במינון כזה או אחר.
הילדים שלנו מחצינים את הרגשות, החששות והמחשבות שלנו ומעמתים (ומאמתים) אותנו עם הפחדים שלנו, עם הכעסים שלנו.
זה יכול להוציא אותנו מדעתנו. חשוב שנבחין בין אם הילד הוא זה שמשגע אותי, או מה שהילד מציף בי שקשה לי להכלה.
אם זה ה"משהו" הזה שמוציא אותי מדעתי, חשוב שנתעכב עליו, נודה לילד שלנו על שהאיר ושיקף לנו את זה ונתחיל להתמודד עם אותו "משהו".
כשנתמודד איתו – גם הילד שלנו פחות יטריף אותנו. ולעניין שלנו- אם הילד שלנו דואג יתר על המידה ואנחנו לא יודעים כיצד להתמודד עם זה, נשאל את עצמנו-
האם אנחנו יודעים להתמודד עם הדאגות של עצמנו?
האם אנחנו "מנפנפים" את הדאגות של עצמנו?
או אולי ההיפך- שוקעים בהם ומכניסים את עצמנו "לסרטים" מיותרים?
האופן שבו אנו נתמודד עם הדאגות של הילד שלנו, דומה ואף זהה לאופן שבו אנחנו מתמודדים כאשר הדאגות מתעוררים אצלנו,
ויש לנו הזדמנות נהדרת לעבוד על הדרך, על השיטה ועל הגישה שלנו כשזה קורה.
אם יש לכם ילד דאגן, ההמלצה שלי אליכם – תנו לדאגה מקום, הכניסו את הדאגות והפחדים לפרופורציות הנכונות, דברו על זה, על מה מפחיד, על אלטרנטיבות נוספות לסיטואציה שהן רגועות יותר ואפשריות להכלה.
אם יש דאגה, היא אמיתית, רק צריך למתן אותה ולתת את התחושה שאתם שם עבור הילד שלכם.
בנוסף, תבחנו בינכם לבין עצמכם- איפה זה פוגש אתכם וכיצד אתם נוהגים עם הדאגות של עצמכם.
אולי דרך הילד\ה תגלו דרכים נוספות להתעלות ולהתמודד עם זה.
בליווי שאני מעניקה למשפחות, אני משלבת גם הנחייה להורים כיצד לפעול ולהעניק מערכת תומכת לילד שמתמודד עם כאוס פנימי שמשפיע על אורח חייו בכל המעגלים (בבית, בבית הספר, בפן החברתי, עם המשפחה המורחבת, בחוגים….) וגם עבור הילד עצמו – סאשיין של אקסס בארס שעוזר להירגע, מארגן את המחשבות ואפילו עוזר לפחדים ולחרדות לאט לאט להשתחרר…..
השילוב בין המענה להורים ולילד- מסייע לכל הנוגעים בדבר, לחוות את המרחב המכיל, המאפשר והתומך לו הם זקוקים במסע המשותף שלהם, כמשפחה.
רוצים להפסיק לדאוג? הירשמו ואחזור אליכם: https://lp.vp4.me/ehwp
