הילד חזר מהגן ואיך שהוא נכנס הבייתה הוא כועס, עצבני, פורץ פתאום בבכי ואנחנו מוצאים את עצמנו תוהים – מה קורה ומה עובר עליו?!
ברוב המקרים, הדבר הראשון שנניח, שכנראה קרה משהו בגן, הרי משם הוא הגיע עכשיו. ואז, אנחנו שולחים הודעה לגננת והיא דווקא מתארת מצב הפוך לגמרי. שהיה לו יום נהדר, הוא שיחק עם חברים, אכל יפה והיה במצב רוח טוב ואפילו נקבל תמונה שלו מחויך, מכין יצירה ומשתתף בפעילות. גם כשננסה לברר איתו מה קרה ואם היה משהו מיוחד שהרגיז אותו במהלך היום, הוא אומר שהיה לו כייף. אנחנו נשארים מבולבלים ומתוסכלים ולא מבינים איך יכול להיות שיש כזה פער? איך יכול להיות שהילד מגיע הבייתה מהגן, מיום שהיה לו בו טוב ופתאום ההתנהגות שלו משתנה בקיצוניות כזאת?
הרבה ילדים מתנהגים בצורה שונה במסגרות שונות.
ילדים יודעים לזהות את האווירה והחוקים ולהתאים את עצמם. אפשר לראות את ההבדלים כאשר הילדים נמצאים עם ההורה השני, או עם סבא וסבתא, איך הם מתנהגים במפגש משפחתי או אצל חבר, נוכל לשים לב שההתנהגות שלהם משתנה בהתאם למקום ולאנשים. אגב, כמו כולנו. גם אנחנו מתנהגים אחרת באירועים משפחתיים, מול לקוחות או מול החברים הקרובים שלנו. אנחנו מוציאים מעצמנו חלקים אחרים לידי ביטוי ולומדים להתאים את עצמנו למצב. כך גם ילדים: הם יודעים לזהות ולעשות התאמות חברתיות, זה חלק מההתפתחות החברתית שלהם, זה גם מראה על היכולת שלהם להבין מצבים ועל האינטליגנציה הרגשית שלהם.
בנוסף, במסגרת חינוכית יש חוקים וגבולות שתקפים לה, וכן משמעות נוספת של להיות חלק מקבוצה חברתית והכמיהה הטבעית להרגיש שייכות. שייכות בפועל היא להתנהג כמו שמקובל, ולא תמיד מה שמקובל מאפשר ביטוי מלא למי שאני בזמן ובמקום מסוימים. ולכן, במסגרות חינוכיות ילדים נוטים להיות יותר מוחזקים ולעצור את עצמם, על מנת להיות חלק מקבוצת השווים, כדי להרגיש שייכים, "להיות כמו כולם" ולהתאים את עצמם לחוקי הקבוצה.
כאשר הם מגיעים הבייתה, הם מרשים לעצמם לפרוק את כל מה שהחזיקו בתוכם במהלך היום, וגם לבטא עוד חלק בעצמם שאולי לא הרגישו שמותר או אפשר לבטא באופן מלא, מתוך אותו רצון להרגיש שייכות.
בגן, הילד הוא חלק מקבוצה והמקום שלו בבית שונה, משום שבבית הוא הופך להיות העיקר, המרכז. נכון שלפעמים יש נוכחות של עוד אחים, אבל עדיין תשומת הלב מתחלקת בין שניים אולי שלושה או אפילו ארבעה ילדים, אבל לא בין 20 או 30 ילדים. לכן בבית זה הזמן שלו להוציא ולפרוק את האנרגיות ואת כל מה שאגר והחזיק במהלך היום, כמו גם הצורך שלו לקבל תשומת לב בלעדית, מה שבתוך מסגרת חברתית- הוא לא יכול לקבל באותה המידה.
אז מה עושים עם זה?
- מודעות לקושי במעבר– חשוב להיות מודעים לקושי שבמעבר בין מסגרת הגן למסגרת הבית וללמוד את הילד שלנו ומה יכול לעזור לו, מה הוא צריך מאיתנו כתיווך בשלב המעבר הזה. חיבוק? עשייה משותפת? משחק? ציור?
- מודעות לצורך של הילד– חשוב להיות מודעים לצורך של הילד לבטא את עצמו באופן שאולי הוא לא הרגיש שהוא יכול להרשות לעצמו בגן ולמצוא ביחד איתו דרך שהוא כן יכול להביא את הייחודיות שלו ועדיין להרגיש חלק ושייך. עושים זאת באמצעות כך שמוצאים את המקום שלו בקבוצה, מה הוא מביא שייחודי רק לו, איזה עוצמות ויכולות יש לו ואותן לחזק.
- הצטרפות לחוויה שלו– לדבר איתו על זה, שהוא יידע שאנחנו יודעים ומבינים את ההרגשה הזאת ונמצאים שם עבורו כדי לעזור לו להתמודד. חשוב להראות לו שאנחנו מבינים ומזדהים איתו ובכך ניתן לו לגיטימציה לחוויה הרגשית שלו (לא להתנהגות, אלא לרגשות) , מומלץ גם לשתף מעולמנו ולברר ביחד איתו איך הוא היה רוצה שהחזרה הבייתה תיראה? כדי שזה יגיע גם ממנו והוא יצליח לראות את עצמו (בחשיבה של התמונה הרצויה) מרגיש ומתנהג אחרת.
- הטרמה– הכנה מראש- חשוב לעשות הכנה מראש לקראת החזרה הבייתה, אם זה בהליכה ברגל מהגן או בנסיעה באוטו, לדבר על מה עושים כשמגיעים הבייתה. אם מגיעים ויש מעין התפזרות- זה פתח של בלבול ושם בדיוק יש את אותו פורקן שאנחנו מרגישים בו חסרי אונים. לכן שיחה מראש ותיאום ציפיות יכולים לסייע לכולם לנהל את המצב. זה לא צריך להיות משהו קשה לביצוע, זה יכול להיות: לצייר ציור, לקפוץ בטרמפולינה, לשחק במשחק קופסא, להכין ביחד שייק, או להכין תבשיל לארוחת הערב- כל דבר שיש בו ביטוי לילד וגם תשומת לב ראשונית אפילו של רבע שעה עד חצי שעה- יכולים לתת מענה לילד גם לפרוק, להתבטא ולהשתחרר וגם לקבל תשומת לב חיובית בזמן איכות משותף.
לסיכום, מעברים ושינויים הם נושאים שמהווים עבור רבים קושי מסוים, גם למבוגרים. המעבר מצריך מאיתנו לעבור ממצב אחד לאחר ובדרך לעשות התאמות. מעבר הוא כמו לחוות סוג של פרידה והיקשרות מחדש. לכן, חשוב שכל אחד יכיר את עצמו ואת הילד שלו וכיצד המעבר משפיע עליו ובאיזו רמה ובהתאם לכך גם יעשה את ההכנה מראש (הטרמה), יעלה את הקושי מול הילד (בשיח מותאם גיל) ומשם יפעל בשיתוף הילד כדי לתת מענה לאותו הצורך, מתוך מודעות, הכלה והקשבה.
