מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.
לרוב, תאוריות זוגיות קלאסיות מציעות התפתחות הדרגתית של קשרים, דרך חיבור, קונפליקט והשלמה (Levinger, 1980).
אולם כאשר מדובר בזוגיות של אשת מילואימניק – הכאב, הדאגה, והאתגרים הרגשיים לובשים פנים אחרות.
הזוגיות הופכת לתנועה מחזורית של פרידה, געגוע, חיבור, הסתגלות ודריכות – במעגל שלא מסתיים.
מתוך התבוננות אישית וחווייתית, אני מציעה מודל לזוגיות בסבבים:
מודל שמציג חמישה שלבים מרכזיים במעגל הרגשי-זוגי תחת מציאות של גיוסים מתמשכים.
________________________________________
השלב הראשון מתחיל עם קבלת הצו. יש תחושת מתח, חרדה, דאגה ואי ודאות שמרחפת בבית.
הפרידה הצפויה יוצרת תהליך רגשי: מצד אחד, קבלת פרופורציות חדשות שמובילה להבלגה על שטויות; מצד שני, חשש כבד מהבאות.
בתקופת הגיוס עצמה, התחושות מתעצמות – געגועים עזים, תחושת נטישה, בדידות, ולעיתים כעס על כך שהחיים בבית מונחים על כתפיים בודדות.
במחקרים על זוגיות תחת לחצים חיצוניים, נמצא כי פרידות ממושכות מלוות בחרדה גוברת ובפגיעה באינטימיות (Riggs & Riggs, 2011).
________________________________________
כאשר בן הזוג שב הביתה, לעיתים נחווה "ירח דבש" – תחושת התאהבות מחודשת, הקלה, הודיה.
אבל פעמים רבות, החזרה מלווה גם בשחיקה רגשית, פערים בציפיות, ושאריות של כעסים או כאב מהתקופה הקשה.
אחד מבני הזוג עשוי לרצות קרבה מיידית, בעוד השני זקוק לזמן התאוששות אישי.
הספרות מצביעה על כך שמצבי מעבר חדים – כמו חזרה מהחזית – עלולים להוביל לאתגרים רגשיים משמעותיים בזוגיות, הדורשים סבלנות, הכלה ותקשורת מקרבת (Gewirtz et al., 2010).
________________________________________
זהו שלב שקט כלפי חוץ, אך עמוס פנימה: אחרי שהסבב מסתיים, כשנדמה שחוזרים לשגרה – מתחילה הסתגלות מחודשת.
הזוגיות נדרשת לארגן את עצמה מחדש – חלוקת תפקידים, אינטימיות, תקשורת. אך לא פחות מכך, ההורות נדרשת לריקליברציה:
ההורה ששב מהחזית צריך למצוא את מקומו – לא רק כבן זוג, אלא גם כדמות הורית סמכותית, נוכחת ומשפיעה.
הילדים, שהתרגלו לאיזון שונה, עשויים להגיב ברגישות – לעיתים ברגרסיה, לעיתים בבחינה מחודשת של גבולות.
בתוך כך, מתעוררות שאלות של סנכרון בין שני ההורים, סגנונות חינוך שונים, ופערים שחוזרים אל פני השטח.
חוקרים מציינים כי שלב ההסתגלות לאחר פרידה ממושכת מצריך גמישות מערכתית, הכוללת הסתגלות זוגית והורית כאחד – תוך שמירה על יציבות רגשית ומבני תקשורת בריאים (Boss, 2002; Gewirtz et al., 2011; Lester et al., 2010).
זהו שלב שבו אין צו גיוס ברור – אך גם אין שגרה יציבה.
השהייה הזו יוצרת תחושת בלבול: מצד אחד, רוצים להודות על השגרה; מצד שני, יש פחד קמאי מהפעם הבאה.
עולה השאלה: איך נכון להיות עכשיו? האם להרפות? להיערך? להיאחז?
מצבי ביניים כאלה נחשבים ברפואה נפשית למצבי "שהייה אמביוולנטית", העלולים להכביד על תחושת השליטה האישית והזוגית (Bar-Lev & Grover, 2016)
________________________________________
ככל שהזמן עובר, מתגנבת ללב תחושת דריכות: מתי יגיע הצו הבא?
יש מתח לא מדובר בבית, נזהרים מוויכוחים קטנים, מבינים שוב כמה כל רגע משותף הוא שברירי.
הפחד מפני פרידה חוזרת מייצר תקשורת אחרת, אולי הסתייגות מסוימת והימנעות מביטוי של צרכים, אולי יותר שתיקות בשל ההפנמה לקראת הצו הבא.
כפי שמצאו Solomon & Dekel (2008), תחושת חרדה מתמשכת והמתנה מתוחה לאירועים בלתי נשלטים מחלישה את תחושת הביטחון בזוגיות ודורשת פיתוח מנגנוני תמיכה רגשיים.
________________________________________
במודל זה, כל שלב דורש מאיתנו זיהוי מודע של הרגשות, הכרה בפערים שנוצרים, סבלנות לעצמנו ולבן הזוג, ובניית מרחב של תקשורת אמפתית ומכילה.
בני זוג החיים בזוגיות בסבבים מוזמנים ללמוד לזהות את מחזורי הרגש, לתת מקום לרגשות כמו געגוע, כעס, חרדה, ולא לנסות להדחיקם.
באמצעות כלים של שיח רגשי, מיינדפולנס זוגי, והכרת תודה יומיומית, ניתן להחזיר לעצמנו – וליחסים – תחושת קרקע גם במציאות של אי ודאות מתמדת.
לאפשר להורים לחוות את ההורות שלהם כמסע משותף – שלהם ושל ילדיהם.
לראות בקשיי ההורות הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות אישית.
לפתח מודעות הורית, שתאפשר לנהל את האתגרים שבשגרה.
לרכוש כלים שמאפשרים , דרך עיניי ילדינו.
מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.