"אמא,
האם תאהבי אותי גם כשאהיה לא טובה?"
"האם תאהבי אותי גם כשאהיה לא בסדר?"
היא שואלת אותי…
אבל לא במילים.
היא שואלת אותי בלעשות לי דווקא
היא שואלת אותי בלהציק לאחים שלה
היא שואלת אותי בלעשות בכוונה את כל מה שמטריף אותי ומוציא אותי מדעתי
היא עושה את כל זה,
כי היא בעצם
לא ויתרה על הכמיהה שלה לאהבתי אליה גם כשהיא לא בסדר
והיא תמשיך לנסות, עד שאני אבין את מה שהיא מבקשת ממני
היא תמשיך לשאול אותי שוב ושוב, דרך אותה התנהגות מעצבנת ודווקאית
האם אני עדיין אוהב אותה, בכל מצב, לא משנה מה תעשה, האם אני עדיין אהיה שם לחבק ולאהוב אותה?
היא מבקשת לדעת שאני אוהב אותה תמיד, בלי קשר למה שתעשה או למה שתבחר להיות ובאותה נשימה –
היא מבקשת לדעת האם אני מסוגלת לאהוב את עצמי גם כשאני לא בסדר או לא טובה
היא מבקשת ממני לדעת שאני מסוגלת לסלוח לעצמי, לחמול את עצמי גם כשאני טועה
היא מבקשת ממני לדעת שאני טובה איך שאני
שאני בסדר גמור, בדיוק ברגע הזה, לא רגע לפני, לא רגע אחרי- אלא עכשיו, בדיוק כשאני הכי לא בסדר, הכי טועה, הכי לא טובה, הכי לא…בדיוק כשהכי קשה לאהוב אותי…
היא בודקת איתי, בדרכה- האם אני נשארת או נוטשת את עצמי?
האם אני משאירה את עצמי לבד עם ההרגשה הזאת?
או האם אני נוכחת איתה, נותנת לה השהייה, רגע של אהבה להיות ביחד עם כל הלא נעים הזה שצף בי ועדיין, להישאר ולא ללכת ולחבק את זה,
אותי,
אותה.
היא מבקשת ממני, דרך ההתנהגות שלה לדעת שגם אז, באותם רגעים- אני עדיין ראויה לאהבה
