לפני כמה ימים עברנו משהו עם איתי. כל הזמן הוא היה מתפרץ, מרביץ לאחותו, צועק ובמעין אי שקט עם עצמו.
נכון, זה לא פעם ראשונה, אבל הפעם זה נמשך ונמשך ולא הצלחנו להבין מה זה, מה עובר עליו והיכולת שלנו להכיל, הלכה ואזלה ומצאנו את עצמנו לא פעם "מאבדים את זה", כלומר, מרימים את הקול, מאיימים בעונשים ואני מודה שהיו לי ימים שסיימתי את היום בבכי ותסכול.
התחלתי לחפש עם עצמי סיבות- למה זה קורה?
אולי בגלל הקורונה?
אולי בגלל שהשנה בגן נגמרת?
אולי כי הוא עולה לכיתה א' וזה מאוד מרגש?
אולי בגלל שיום ההולדת שלו היה ברקע ולא היה ברור לגמרי מה נעשה?
אולי בכלל כי אני הייתי במתח, בלבול ובסוג של אי שקט וזה השתקף דרכו?
תוך כדי שאני מנסה להבין מאיפה זה נובע, אני צריכה למצוא כוחות בתוכי להתמודד עם זה ולהכיל את זה.
ניסיתי לדבר אליו – לא הלך.
עברתי לטון גבוה יותר- רק החמיר.
עברתי לענישה שכמובן הייתה קשורה לעניין והגיונית לסיטואציה – כמו הגבלת מסכים או לא להזמין חברים- גם לא עבד.
ובסוף כל יום סיימתי עם הלשון בחוץ, מותשת ומתוסכלת – פשוט אובדת עצות.
זה עוד אפילו יותר קשה כשאני מדריכת הורים ויש לי כלים, אני הרי אמורה לדעת הכל, אז איך יכול להיות שאני לא מצליחה?
כשסיימתי לרדת על עצמי והסכמתי "לחבוש את כובע" המטפלת, המאמנת והמנחה- הכל כבר נהיה יותר ברור.
הלכתי לקליניקה שלי, שלפתי את קלפי החיות, פיזרתי אותם יפה על מיטת הטיפולים והזמנתי את איתי ויהלי לחדר.
ביקשתי מהם לבחור חיה אחת שהם מרגישים שהם דומים לה וחיה אחת שהם רוצים להיות.
הדבר המופלא שקרה, שברגע שהזמנתי אותם לחדר, בניתוק מיידי מהסיטואציה, לחדר בו יש כללי התנהגות ברורים, אנרגיה אחרת, עם משחק קלפים שגורם לנו לעצור, להתבונן ולחשוב–
פתאום היה שיח.
הייתה הקשבה.
היה רצון להציף את הדברים.
למשל, איתי הרגיש שעכשיו הוא מדוזה, שהוא רוצה לעקוץ אותנו.
בשאלה של איזה חיה הוא רוצה להיות, כבר הייתה רשימה ארוכה ומנומקת:
פנתר שחור– כדי לטרוף אותנו, לשאוג ושיפחדו ממנו כי אם יפחדו – תהיה לו פרטיות – ביטוי לכעס ולצורך בפרטיות ובשקט
עטלף– כדי לעוף ולהיות ער בלילה- חופש, שקט, היפוך,מרד, חוקיות, נקודת מבט, שליטה
קיפוד– כי הוא חמוד – הצורך באהבה, הכרה והערכה
זבוב– עף ומהיר – שליטה = ביטחון, חופש
היו עוד חיות והיו עוד תכונות והסברים לכל חיה וצרכים עמוקים שיכולתי לשמוע מבין כל חיה ותכונותיה.
נפתח כאן שיח על רצונות, צרכים, פחדים ואפילו על דברים מצחיקים שעלו.
הדמיון עבד, השיח זרם והייתה תקשורת והקשבה אמיתית למה ולאיך שהדברים נאמרו.
דרך החיות, אפשר ללמוד המון על עצמנו.
כל תכונה שנמצא בחיה- מסמלת תכונה שקיימת בנו או רצון עז בתוכנו שאנו רוצים שיבוא לידי מימוש.
אפשר לזהות פחדים וצרכים שעולים מתוך השיח.
שיח רגשי עם ילדים הוא דבר חשוב והכרחי לפיתוח המיומנויות הרגשיות והתקשורתיות שלהם וגם שלנו.
כדי להגיע לילד, חשוב למצוא את הדרך שמדברת אליו כדי ליצור שיח ושיתוף פעולה.
חשוב לתת לגיטימציה רגשית למה שעולה. כלומר, אם איתי מרגיש שהוא רוצה לעקוץ אותנו או לטרוף אותנו, אני יכולה "להשיב אש", כי זה פוגע, אבל אם אני אגיד לו שמותר לו לכעוס על ההורים שלו (כי בנינו, מי לא כועס על ההורים שלו?), מותר לו להרגיש את כל הרגשות, גם אם הם לא נעימים לי, אבל הם שם ואני לא יכולה להדוף אותם.
כשאני מאפשרת לאיתי לבטא את מה שהוא מרגיש בלי לפחד מזה- אני בהכלה.
כי אני נותנת לו את המקום להביע מבלי להשליך את זה על עצמי. מבלי להיפגע. כשאני בטוחה בעצמי, במי שאני, באימהות שלי- אני לא לוקחת אישית את התחושות שלו. כשאני מאפשרת לילדים שלי להרגיש- אני מלמדת אותם קבלה, חמלה והכלה קודם כל של עצמם וכך הם ילמדו גם להיות בקבלה, חמלה והכלה גם לסובבים אותם.
מצאו את הדרך שמדברת אליכם ואל ילדיכם, אם זה בציור, בובות, קלפים, חיות, דמיון, ריקוד- והפכו את זה לאמצעי להגיע אליהם, כך הם ילמדו את עצמם לנהל שיח תוך-אישי עם עצמם, לנהל את הרגשות שלהם, לתת להם שם ולתווך לעצמם מצבים וסיטואציות, מה שיפחית תוקפנות, התקפי זעם והתפרצויות.
