שמתם לב לכך שיש אנשים שמתנהגים שונה בסביבה שונה?
למשל, ליד בני משפחה , חברים או בעבודה – הם יהיו שונים לגמרי?
האם גם אתם מרגישים על עצמכם שאתם מתנהגים אחרת מול המשפחה הגרעינית שלכם, או כשאתם מגיעים למפגש משפחתי מורחב או חברתי וכל פעם יוצא מכם משהו אחר לגמרי?
במקום אחד אתם מאוד רציניים, במקום אחר שטותניקיים, זורמים וקלילים, במקום אחר אתם עצבניים ולחוצים. וגם – סגנון הלבוש, טון הדיבור ושפת הגוף ואפילו המילים שתבחרו- ישתנו בכם כל פעם בהתאם למקום ולסביבה בה אתם נמצאים.
האם זו צביעות? האם זה זיוף של מי שאנחנו, אם אנחנו כל הזמן משתנים?
ולמה זה כל כך מכעיס אותנו כשאנחנו רואים אחרים משתנים כל הזמן בסביבה שונה?
מהתבוננות על הדברים, אפשר להבין שאנחנו לא רק דבר אחד. אנחנו גם וגם וגם.
אנחנו תמהיל של חלקים וכל פעם אנחנו מביאים חלק אחר לידי ביטוי.
השאלה האם אנחנו מוכנים לקבל את זה גם עלינו וגם על אחרים?
ומה זה אומר עלינו שזה כל כך מפריע לנו באחר?
נכון שזה קל יותר לתייג ולשים תווית על אחרים, כי המוח האנושי מחפש קיצורי דרך ובהירות. יש לנו אפילו מסננים מובנים לכך כמו השמטה, הכללה ועיוות שמסייעים לנו "לקבל תמונה ברורה" של מי שניצב מולנו ולפעול בהתאם.
כדי להבין את העולם – אנחנו זקוקים לסיווג, לחלוקה ברורה לקטגוריות, כדי לעשות סדר ולדעת איך להתנהג בכל מצב, כי לכל קטגוריה יש משמעות של התנהגות ותגובות שונות – וזה חלק מהלמידה החברתית שלנו. מצד אחד זה נוח כי זה מאפשר לנו לדעת כיצד להתנהג בחברה ולעשות התאמות, אך מצד שני – זה גם מלווה בלא מעט שיפוטיות. וכאן יש בעיה מסויימת…כי כאשר מסווגים אותנו ומנסים להכניס אותנו לאיזושהי משבצת – זה מייצר תחושת צמצום של מי שאנחנו, ושל הידיעה שלנו שאנחנו הרבה יותר מזה. מישהו בחר להינעל ולהיתפס על חלק ממי שאנחנו, מנקודת מבטו "ולצבוע" באותו חלק- את כל מי שאנחנו. כאילו שאנחנו רק אותו חלק שהוא בחר לראות בנו.
התובנה הזאת יכולה להאיר בנו את מה שאנחנו עושים גם לאחרים. ואולי אם נבין זאת, נוכל לנסות פחות לסווג אחרים רק כי לנו זה נוח יותר.
איך עושים את זה?
כשנסכים לקבל שלהראות כל פעם חלק אחר מתוכנו בפורומים שונים זו לא צביעות או שקר- אלא רק ביטוי של עוד חלק ממי שאנחנו – אולי יהיה לנו קל יותר לקבל גם את שינוי ההתנהגות של הסובבים אותנו וגם את של עצמנו.
הידיעה, אנחנו כל הזמן אנחנו, אבל בתמהיל ומינונים שונים. כל פעם נראה חלקים אחרים מתוכנו, את מה שרלוונטי יותר בכל מקום. התמהיל והמינונים משתנים בהתאם לצורך שלנו אל מול החברה.
יש עוד נקודת מבט שאפשר להתבונן בתופעה זאת, ואקרא לה – "תיאוריית הזיקית". אנחנו לא באמת משתנים, אבל מתוך הצורך החברתי שלנו והרצון להיטמע בסביבה, להרגיש שייכות וחלק, לעיתים נבחר באופן לא מודע להסוות את השונות שלנו כלפי קבוצת ההתייחסות שאנו נמצאים בה, אולי מחוסר ביטחון, אולי מריצוי ואולי מהרצון להיות חלק מהחבורה, אנחנו משנים את התנהגותנו בהתאם. יש להתנהגות זו גם נקודת מבט חיובית והיא יכולה להעיד על היכולת שלנו להיות בגמישות חברתית ולא בהכרח מתוך צביעות או חוסר אותנטיות למי שאנחנו.
בתקשורת, כאשר אנחנו מתחברים לצד השני ויוצרים שפה משותפת והתאמות בשפת הגוף, בחירת המילים וטון הדיבור (ראפור), אנחנו מעודדים את הצד השני לחוש כלפינו רגשות חיוביים, ולעיתים באופן לא מודע אנחנו פועלים כך, כי מי לא רוצה להרגיש אהוב? לכן, כשאנו רואים אנשים בסביבה מסוימת, אין זה אומר שזה כל המופעים של אישיותם ועלינו לא למהר לשפוט אחרים, כשם שלא היינו רוצים שישפטו אותנו. גם אם זיהינו שהאדם האחר, לדעתנו הוא חסר ביטחון או טיפוס מרצה, לא מתפקידנו "לטפל" בו.
היכולת שלנו להבין את הסביבה ומתוך כך לבטא חלק אחר בעצמנו באופן יותר דומיננטי, היא חלק מהאינטליגנציה הרגשית שלנו, יחד עם זאת, חשוב לשמור על "ראש פתוח", לקחת את ההגדרות שיצרנו לנו מטעמי נוחות בעירבון מוגבל, לא להניח הנחות שאנחנו "מכירים את הטיפוס הזה", אלא לאפשר לכל אחד להביא את הייחודיות שלו, כי אין תבנית אחת, יש תמהיל וגם הוא – דינאמי ועלינו ללמוד לתת מקום ולאפשר לעצמנו ולאחרים לבטא כל פעם חלקים אחרים מבלי לשפוט או למדוד,
ופשוט לקבל-
שאנחנו בנויים מתמהיל של חלקים.
