דווקא עכשיו,
כשהכל לא ודאי,
כששום דבר לא ידוע.
כשהמצב הכלכלי באפלה,
כשהילדים ואנחנו "מאבדים את זה" כמה פעמים ביום.
עם כל החששות וכל הפחדים,
דווקא עכשיו,
זה הזמן לעצור
ולומר-
תודה.
הקורונה מאלצת אותנו לעשות עצירה בחיים שלנו ולהיות בנוכחות לא ודאית של הרגע הזה,
של הזמן הזה,
מבלי לדעת מה יהיה מחר.
וכמה זה קשה,
לא לדעת.
כמה קשה לנו לשחרר את המקום שיודע,
שמבין,
ששולט ומנהל את העניינים.
הקורונה מבקשת מאיתנו
לעצור,
להרפות
ולסמוך
אפילו שלעיתים לא בטוח שיש על מי.
אפשר לסמוך כרגע רק על עצמנו, על היקום ועל כך שמה שקורה צריך כנראה לקרות, שיש סיבה מסויימת.
הקורנה מבקשת מאיתנו
לעצור,
להתבונן
ולהודות.
להודות על מה שיש לנו בחיים.
להודות על רגעי החולשה, ההתפרקות ועל ההיאספות מחדש.
על הכוחות שמצאנו בתוכנו בעליות ומורדות בלתי פוסקות ולעיתים את שתיהן בו זמנית.
על ההזדמנות והאפשרות
לבכות
לכעוס ואז שוב;
לנשום
להתרכך
לקבל
ולהשלים.
וכך עוד יום ועוד יום מבלי לדעת מתי זה ייגמר.
אם נחפש בתוך כל הכאוס הזה מידה מסויימת של ניהול ושליטה,
נוכל לבחור בהכרת תודה.
תודה על משפחתי
תודה על בעלי ועל שני ילדיי
תודה על קורת הגג שלי
תודה שיש לי מה לאכול ולשתות
תודה שלא קר לי ולא חם לי מדי
תודה שאני במחשבה, ביצירה ועשייה כל הזמן
תודה שאני בריאה וגם משפחתי
תודה על הנפילות והקימה מחדש
תודה על הכוחות
תודה על הסבלנות
