על הדפוסים הלא-מודעים שמעצבים את מערכת היחסים עם הילדים שלנו

יש רגעים בהורות שבהם אני מגיבה מהר מדי. עונה בלי לחשוב. מתעצבנת, שופטת, משתיקה.
ולפעמים, התגובות האלה מפתיעות אותי.
כי לא באמת התכוונתי לפעול ככה.

אבל מתחת לפני השטח, יש משהו עמוק יותר שמפעיל אותי.
משהו שלא תמיד קשור למה שהילדה שלי אמרה או עשתה – אלא למה שחי בי כבר הרבה שנים.

כשהילדה שלי מביעה דעה – ואני מרגישה מותקפת

תפיסות ואמונות שנטבעו בי בילדות, במיוחד סביב חוויות של דיכוי רגשי, עולות לחיים מחדש כשאני הופכת לאמא.
משפטים כמו:
• "אף אחד לא סופר את הדעה שלך"
• "לא שאלו אותך מה את חושבת"
• "אל תתחכמי – תעשי מה שאומרים"

גם אם הם לא נאמרים בקול – הם חיים בי כזיכרון רגשי עמוק.
וכשאני פוגשת את הילדה שלי מבטאת דעה, מתווכחת, מוחה או בוכה – אני עלולה להרגיש מאוימת.
לא בגלל שהיא עשתה משהו לא תקין – אלא כי משהו בתוכי הופעל.

הילדה שלי משקפת את הילדה שהייתי

במקום לראות אותה – אני רואה אותי.
את הילדה שלא הייתה לה זכות דיבור. שלא שאלו אותה מה היא מרגישה. שלא קיבלה מרחב בטוח לטעות, לשאול, להתבלבל.

והתגובה שלי?
היא לא כלפיה.
היא מול הזיכרון הלא פתור שבתוכי.

בלי לשים לב, אני עלולה לשחזר את אותה חוויה – רק מהצד השני:
• להשתיק, כדי לא להרגיש שוב חסרת שליטה
• לכעוס, כי משהו בקול שלה מאיים על השקט הפנימי שלי
• לפחד – כי שיחה פתוחה ורגשית הייתה זרה לי בילדות

שינוי מתחיל בזיהוי

השלב הראשון הוא להבין: הילדה שלי לא מאיימת עליי – היא מזמינה אותי לפגוש את עצמי.
כשהתגובה שלי לא תואמת את המציאות – אני יכולה לעצור ולשאול:

מה בי הופעל עכשיו?
מה הילדה שלי באמת צריכה ממני ברגע הזה?

בין הדורות – אני יכולה לבחור אחרת

ההורות החדשה מאפשרת לי לא רק לגדל את הילדה שלי – אלא לגדול בעצמי.
אני לא חייבת להעתיק את הדפוסים.
אני יכולה לשאול שאלות חדשות:
• האם הילדה שלי מרגישה שיש לה מקום?
• האם אני מגיבה אליה – או למשהו בתוכי?
• האם אני יכולה להקשיב מבלי להיבהל?

תרגול: פגישה עם הילדה שהיית – בתוך רגע יומיומי

🌀 שלב 1 – רגע של אמת:
בחרי סיטואציה אחת מהימים האחרונים שבה הרגשת מופעלת מול הילדה שלך.
מה בדיוק קרה? מה היא עשתה או אמרה? מה את הרגשת – בגוף, בלב, במחשבות?

🌀 שלב 2 – הקול הפנימי:
שאלי את עצמך:

מה בתוכי הופעל?
לאיזה קול ילדותי זה נוגע?
מה הילדה שהייתי הייתה צריכה לשמוע אז?

🌀 שלב 3 – אפשרות חדשה:
בחרי תגובה קטנה אחת שאת רוצה לנסות אחרת – ממש כמו ניסוי.
• לעצור לנשימה
• לשים יד על הלב ולומר לעצמך מילה טובה
• לכתוב לה פתק
• לומר: "אני שומעת אותך, גם כשקשה"

שינוי גדול מתחיל בצעד קטן, שנולד מתוך חמלה.

לסיכום – הילדה שאני פוגשת דרך ההורות

ההורה שאני היום, נבנית מתוך הילדה שהייתי.
כל מערכת יחסים עם הילדה שלי היא גם מראה – לא רק עבורה, אלא גם עבורי.
וכשהיא בוכה, מתבלבלת, מתנגדת או אומרת משהו שנוגע בי עמוק – היא לא מאותתת על בעיה.
היא פותחת דלת.
אל עצמי.
ואני בוחרת – להיכנס.
ברוך. באהבה. באחריות.

כי הילדה שלי לא אמורה לשאת את הפצעים שלי.
היא רק צריכה אותי – נוכחת, רגועה, מובילה, אוהבת.
וכשאני מרפאה את הילדה שהייתי – אני הופכת לאמא שאני בוחרת להיות.