מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.
מכירים את הרגע הזה שאתם שומעים פתאום קול של אזעקה, והלב קופץ לשנייה?
הגוף כבר מגיב לבד.
הנשימה נעצרת.
הדריכות עולה.
ורק אחרי רגע אתם מגלים,
שזה בכלל הילד שלכם.
ברגעים כאלה, התגובה האוטומטית של הרבה הורים היא לעצור מיד:
“די, אל תעשה את זה!”
וזה מובן. בתקופה של מלחמה ממושכת, גם אנחנו ההורים חיים עם מעט מאוד משאבים פנימיים.
אנחנו עייפים, דרוכים, מוצפים ולא תמיד פנויים להכיל עוד “אזעקה”, אפילו אם היא מגיעה מתוך משחק.
אבל אם אפשר רגע לעצור, להתבונן, ולשאול מה בעצם קורה כאן?
אולי נגלה שהילד לא מנסה להלחיץ, אלא פשוט מנסה לעבד.
ילדים לא תמיד יודעים להסביר במילים מה עובר עליהם.
מה שמבוגרים מדברים עליו, ילדים הרבה פעמים משחקים.
לכן, כשילד שוב ושוב עושה צליל של אזעקה, הוא לפעמים מנסה להתמודד עם חוויה שהייתה גדולה, מבהילה ובלתי צפויה.
אחת הסיבות האפשריות לכך היא ניסיון לייצר תחושת שליטה.
הרי במציאות, האזעקה מגיעה בפתאומיות.
אבל במשחק, הילד בוחר מתי היא מתחילה, כמה זמן היא נמשכת, ומתי הכול נגמר.
במילים אחרות:
הוא מנסה לקחת חוויה מפחידה ולהפוך אותה למשהו שהוא יכול להחזיק, להבין ולשלוט בו.
לא חייבים מיד להשתיק, אבל גם לא חייבים לאפשר בלי גבול.
אפשר להגיב אחרת:
אי אפשר רק לבקש מילד להפסיק, בלי להציע לו דרך חלופית.
אם לא ניתן לו חלופה, אנחנו משאירים אותו רק עם “אסור”, אבל בלי מענה אמיתי לצורך שהוא מנסה לבטא.
כשחושבים יחד על אפשרות אחרת, אנחנו לא רק מציבים גבול, אלא גם עוזרים לילד ללמוד איך אפשר לבטא את עצמו בדרך שתהיה גם מותאמת יותר לסביבה.
כשילדים עושים קולות של אזעקה, זה לא תמיד “סתם”.
לפעמים זו פשוט הדרך שלהם לבטא פחד, דריכות, חוסר שליטה או צורך בעיבוד רגשי.
בתוך התקופה הזו, כשגם אנחנו ההורים מחזיקים כל כך הרבה,
גם לנו יש רגעים של קפיצה, הצפה או תגובה אוטומטית וזה אנושי.
ומתוך המקום הזה, אם נצליח לפעמים לעצור רגע לפני התגובה,
ולהבין מה הילד מנסה לבטא וזה כבר יכול לשנות הרבה.
מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.
