מערכת יחסים היא לא רק מרחב של אהבה – היא גם מגרש משחקים של פערים.
כל אחד מאיתנו נכנס לקשר עם תפיסת עולם שונה, עם דפוסי אהבה שלמד וספג בילדותו, עם חלומות, שאיפות ועם מערכת ציפיות וגם פצעים ועניינים לא פתורים.
מה קורה כשאחד זקוק למחוות רומנטיות, לשיחות נפש, לחיבוק יזום – והאחר מביע אהבה בדרכים אחרות, כמו; אחריות, נוכחות שקטה, דאגה פרקטית?
האם זה חוסר התאמה – או דווקא הזמנה ללמוד שפה חדשה?
שפות שונות של אהבה
לכל אחד מאיתנו יש "שפת אהבה" שונה – עבור אחד זו מילה טובה, עבור השנייה זו נגיעה, עבור השלישי זו עשייה.
כששפות האהבה שונות, נוצרות לעיתים אי הבנות.
האחד נותן את מה שהוא עצמו היה רוצה לקבל – אבל הצד השני לא תמיד מזהה את זה כביטוי של אהבה.
כאן נכנס הפער בין הצרכים והביטויים של האהבה.
למעשה האהבה מדוברת בשפה שונה ויש כאן בקשה לא מדוברץ – לקבל מענה לצורך הרגשי שלי מבן / בת הזוג שלי.
למה אנחנו מבקשים מבן הזוג למלא צורך רגשי שלנו?
כי בני זוג מהווים את המראה הרגשית הכי חזקה שלנו.
הקשר הזוגי הוא המקום שבו אנחנו מבקשים להיראות, להרגיש שייכות, לקבל חיזוק לזהות שלנו.
לא כי אנחנו חלשים – אלא כי אנחנו אנושיים ואלו צרכים בסיסיים שכל אחד צריך.
אבל כאן עולה השאלה: האם זה הוגן לצפות מבן הזוג למלא צורך רגשי עמוק שלי?
התשובה מורכבת.
מצד אחד – לא נולדנו כדי להיות המטפלים הרגשיים של בני הזוג שלנו וגם זה לא יהיה הוגן להציב לעצמנו מטרה למלא את הצורך הרגשי של האחר. יש בזה משהו מעייף, מתיש שלפעמים מטשטש את העבודה הפנימית שכל אחד מבני הזוג צריך לעשות עם עצמו.
מצד שני – אם הקשר לא עונה על הצרכים הרגשיים שלנו באופן חלקי לפחות, משהו בנו קמל לאורך זמן.
אז מה עושים עם הפער הזה?
קודם כל – מפסיקים להאשים את הצד השני בצרכים הלא ממומשים שלי.
מבינים שהפער נולד באופן טבעי מתפיסות שונות ולא מכוונה רעה.
ואז מתחילים לתרגם את השפה שלי לשפה שהצד השני יכול להבין, מבלי לדרוש שישנה את מי שהוא (או להיפך).
איך תקשורת מקרבת יכולה לעזור?
לדבר על צורך, לא על חוסר:
"כשאין בינינו מגע יזום, אני מרגישה רחוקה ומרוחקת. זה מקרב אותי כשאתה מניח עלי יד עליי פתאום, מסתכל עלי, מחבק אותי."
לבקש משהו קונקרטי
במקום "תהיה יותר רומנטי" – לבקש: "ביום שישי, תכתוב לי פתק. קטוןף לי איזה פרח, תמצא משהו להחמיא לי עליו, אפילו הכי קטן, משפט אחד שארגיש שאתה שם לב ורואה אותי. זה ממלא אותי."
לכבד את הגבול של האחר, מבלי לוותר על עצמי.
לזהות איפה הבקשה שלי פוגשת קושי ממשי אצלו – ולחפש דרך יצירתית שהיא גם שלו וגם שלי.
לזהות מה כן יש.
אולי הוא לא יוזם מגע, אבל הוא דואג, תומך, מעורב.
חשוב לזהות גם את האהבה שבמעשה – גם אם לא באופן שאנחנו רגילים אליו.
להתעניין בצד השני- מה הוא (או היא) צריך ממני כדי להרגיש אהוב
כששאנו מרגישים שאוהבים אותנו כמו שאנחנו– קל לנו יותר לנסות להעניק גם בדרכים שהאחר זקוק להן.
לסיכום, הפערים בתפיסת אהבה הם לא מכשול – הם הזמנה ללמידה, הקשבה ויצירת שפה זוגית חדשה.
לא תמיד נוכל לקבל בדיוק את מה שאנחנו צריכים – אבל כשיש כוונה טובה, רגישות ותקשורת – אפשר לייצר אהבה שמתאימה בדיוק לשנינו.
בתוך כל מערכת יחסים יש שני לבבות עם מקצבים שונים.
לא באנו לתקן אחד את השני – באנו ללמוד לרקוד יחד.
