מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.
העולם החדש מביא איתו שפע של תשובות, זמינות מיידית, מענה אינסופי. אבל אולי, דווקא מתוך השפע הזה, משהו אחר הולך ומתרחק – השהות, ההבשלה, והקצב הטבעי של הלב שלנו.
הקצב האנושי הוא קצב של תהליך. הוא איטי יותר, רגיש, משתנה. הוא כולל רגעים של בלבול, התלבטות, המתנה.
לעומתו, הקצב הטכנולוגי הוא קצב של תגובה – מיידית, ממוקדת, חדה. כשאנחנו מחפשים מענה, הוא שם.
כשאנחנו מבקשים עזרה, היא נשלפת.
אבל כשהפער בין הקצבים גדל – ואנחנו מתחילים לחיות לפי הקצב המלאכותי – משהו בפנים קורה.
הגוף, הלב והנפש שלנו – לא תמיד מוכנים למהירות הזו.
אנחנו לא תמיד שמים לב מתי הקצב משתלט – ומתי הוא באמת משרת אותנו.
הקצב המלאכותי זריז, חד, מיידי – מתגמל אותנו על תגובה, לא על התבוננות.
כשהתגובה באה לפני ההבנה, משהו בתהליך הפנימי מתכווץ.
אין זמן לשאול: מה אני באמת מרגיש/ה?
אין מקום לנשום רגע בין הטריגר לבין התגובה.
וכשהשהות נעלמת – גם הבחירה נעלמת.
זה אולי נשמע דרמטי, אבל זה קורה במיקרו-הרגלים של היומיום: ילד שמתעצבן ומיד מקבל הסחת דעת.
הורה שמחפש פתרון במקום להקשיב לבכי.
מבוגר שמקליד "מה לעשות כש…" – ומקבל תשובה לפני שהוא הספיק לשהות עם השאלה.
הקצב המלאכותי הופך לאט לאט ל"קצב הנורמלי", ואנחנו – בלי לשים לב – מתאימים אליו את עצמנו.
המערכת הרגשית שלנו לומדת להגיב במקום להתפתח, ומנגנונים של עיבוד עומק מתנוונים.
השהייה היא המפתח.
היא לא בזבוז זמן – היא תנאי לבשלות.
דווקא כשאנחנו לא ממהרים להבין, לא נבהלים מהשאלה, לא קופצים לפתרון – משהו עמוק קורה.
השהייה באי-ודאות היא אחת ההתמודדויות הקשות ביותר – ובאותה נשימה, אחת המתנות הגדולות של תהליך רגשי אמיתי.
זה היה נוכח מאוד בתקופות כמו הקורונה, או בזמן המלחמה: הימים התמשכו בלי תשובות, בלי פתרונות, בלי ודאות מתי ואיך זה ייגמר.
הרבה מאיתנו חוו שם חוסר אונים, בלבול, שחיקה. אבל לצד זה, קרה גם משהו אחר: נוצר חוסן.
כי היינו מוכרחים לשהות, להרגיש, לעבור את זה – גם בלי לדעת איך או מתי זה ייפתר.
בשהייה הזו התפתחה היכולת שלנו להחזיק מורכבות.
להרגיש כאב ולא להיבהל. לחכות. להמתין. לשהות. להיות.
עכשיו, כשאנחנו מוקפים בטכנולוגיה שממהרת לעזור, להבין, לפתור – השאלה היא:
מה יקרה לחוסן שלנו אם נפסיק להתמודד?
מה יקרה לילדים שלנו אם הם ילמדו שכל רגש לא נעים צריך לעבור מיד?
שאם משהו מציק – תמיד יש מענה חכם שיפתור את זה ברגע?
התשובות המהירות לא תמיד מקצרות את הדרך – לפעמים הן עוקפות אותה.
ואם אנחנו לא פוגשים את עצמנו במקומות הפחות נוחים, לא באמת נוכל לגדול ולהתפתח מהם.
אפשר להשתמש בטכנולוגיה. אפשר להיעזר.
אפשר לקבל מענה – ולהיות בהכרת תודה על כל מה שהיא מאפשרת.
אבל צריך לזכור שהבינה המלאכותית היא כלי, לא מצפן.
היא יכולה להאיר לנו כיוונים – אבל רק אנחנו יודעים באמת מה הדרך שלנו.
חשוב שנזכור שלפעמים דווקא חוסר הידיעה מחזיק בתוכו חוכמה.
דווקא כשהלב שלנו לא בטוח, אולי אפילו מבולבל או מעורער- הוא לומד להקשיב.
ושהשהייה – גם אם היא לא נוחה – היא המפתח לדיוק, לצמיחה, ולעומק.
הקצב המלאכותי אולי ימשיך לרוץ. אבל הקצב הפנימי שלנו – הוא זה ששווה לשוב ולהתכוונן אליו, להקשיב לו ולשהות בתוכו.
לאפשר להורים לחוות את ההורות שלהם כמסע משותף – שלהם ושל ילדיהם.
לראות בקשיי ההורות הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות אישית.
לפתח מודעות הורית, שתאפשר לנהל את האתגרים שבשגרה.
לרכוש כלים שמאפשרים , דרך עיניי ילדינו.
מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.