מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.
עם ההכרזה על הפסקת האש והחזרה למסגרות, עלה שוב שיח שמוכר כמעט בכל חופשה ארוכה או תקופה של חוסר יציבות.
מצד אחד – הורים שמביעים הקלה או כמיהה לחזרה לשגרה.
מצד שני – ביקורת חריפה: "בשביל מה הבאתם ילדים אם אין לכם כוח להיות איתם?"
בתוך השיח הזה נוצר לעיתים נרטיב חד מדי, כאילו יש שתי אפשרויות בלבד:
או הורה שנהנה מכל רגע ללא קושי, או הורה שאינו אוהב מספיק את ילדיו.
אבל המציאות, כמו תמיד, מורכבת הרבה יותר.
מה אנחנו לא רואים כשאנחנו שופטים הורים?
מאחורי משפט קצר כמו "אני מחכה שיחזרו כבר למסגרות", יש לעיתים מציאות עמוקה ומורכבת הרבה יותר:
משפחות שחיות חודשים ארוכים תחת עומס מתמשך של חוסר ודאות.
הורים שמחזיקים בית לבד בזמן שבן הזוג במילואים.
מציאות של חרדה קיומית, אזעקות, מתח מתמשך ולילות ללא שינה.
משפחות שמתמודדות עם אובדן, טראומה או פוסט טראומה.
הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, עבורם המסגרת היא לא רק מסגרת, אלא מרחב טיפולי, מווסת ומציל.
הורה שלא יכול לעבוד וצריך להתמודד מול מקום עבודתו, או עצמאי שהעסק שלו נעצר לחלוטין.
והורים שפשוט מנסים להחזיק שגרה תפקודית בתוך עומס רגשי וגופני מתמשך.
כשאנחנו מסתכלים רק על המשפט החיצוני, אנחנו מפספסים את כל מה שמתחתיו.
מה קורה כשאין שגרה?
שגרה היא לא מותרות הורית, היא מערכת ויסות בסיסית למשפחה.
כאשר אין שגרה לאורך זמן, לעיתים מתחילים להופיע:
במצבים כאלה, הרצון לחזרה למסגרת אינו בהכרח בריחה מהילדים, אלא ניסיון טבעי להשיב איזון למערכת.
שאלת השיפוטיות: מה אנחנו בעצם מניחים?
השיח הציבורי לפעמים מניח הנחה סמויה:
שהורה טוב הוא הורה שאינו מתעייף.
שהורה אוהב הוא הורה שאינו זקוק למרחב.
ושהזדקקות להפוגה מעידה על ריחוק רגשי.
אבל השאלה שיכולה להיפתח כאן היא אחרת:
האם ייתכן שדווקא אהבה עמוקה לילדים מאפשרת גם הכרה בצורך במרחב?
האם ייתכן שהורות בריאה כוללת גם נפרדות, נשימה ושגרה?
שאלות שעולות מהשטח
כשאנחנו פוגשים את השיח הזה, עולות כמה שאלות עמוקות:
השאלות האלה לא נועדו לתת תשובה אחת, אלא להרחיב את נקודת המבט.
אפשר גם וגם: אהבה, שגרה ונפרדות
הורות אינה מצב של או-או, היא תנועה מתמדת בין צרכים שונים:
בין קרבה לנפרדות.
בין נתינה לאחר, לבין נתינה לעצמי.
בין הורות לבין האדם שאני.
אפשר לאהוב את הילדים מאוד ובאותה נשימה גם להזדקק להפוגה.
אפשר להתגעגע אליהם כשהם במסגרת ועדיין להרגיש שהם הדבר היקר ביותר שיש.
היכולת להחזיק את שני הקצוות האלה אינה סתירה, אלא מורכבות אנושית בריאה.
מה יכול לעזור לשנות את השיח?
במקום לשפוט – אפשר להתמקד בעצמנו ולא להניח הנחות על האחר שלפעמים נועדו כדי להצדיק את החוויה הפנימית שלנו.
ואם באמת מעניין אותי, אפשר לשאול, לגלות אמפתיה ואולי אפילו להציע עזרה.
לפעמים עצם המעבר משיפוטיות לסקרנות כנה – משנה את כל השיח.
לתפיסתי, הכמיהה לשגרה אינה בהכרח התרחקות מהילדים, אלא לעיתים קרובות דווקא ניסיון לשמור על מערכת משפחתית מאוזנת ובריאה יותר.
כשיש מרחב, נשימה ונפרדות – יש גם יותר מקום לקרבה אמיתית לחזור אליה.
מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה שעולה על רוחם, בין שתרצו להתייעץ על מצב קיים או שאתם מתעניינים בהזמנת סדנא לארגון שלכם.
