הסתגלות לגן בצל הקורונה
המציאות החדשה מאלצת אותנו להתמודד עם שינויים וחוסר ודאות מתמשך. חלקנו כבר התרגלנו וחלקנו עוד מתנגדים לזה. מה אפשר לעשות כדי להפוך את ההסתגלות ליותר רכה עבורנו ועבור הילדים שלנו?
הפינה השבועית עם רינה בן עיון ברדיו צפון 104.5
בשיתוף פעולה עם "ג'אמה- הבית לאימהות ולאימהות שבדרך"
הדבר הראשון זה לאפשר לרגשות הלא נעימים להיות בנוכחות מבלי להדוף אותם. לתת להם מקום וביטוי רגשי. ולמה חשוב להציף את הרגשות שלנו? כי אם לא ניתן מקום לכאב, לתסכול ולכעס שמתעוררים בתוכנו – לא נוכל להכיל את הרגשות של הילדים שלנו. כשאנחנו נותנים מקום לרגשות לנוע בתוכנו- אנחנו מסייעים להם להתפוגג בטבעיות ולא בהתנגדות.
- דבר שני, לקבל את המציאות; להבין שאנחנו חיים כרגע במציאות אחרת, לא ודאית, עם כללים אחרים. לתפיסתי, הקושי הגדול שלנו הוא למעשה הפער בתפיסת המציאות החדשה אל מול הישנה. כשנסכים לקבל ולא להתנגד למציאות- גם לילדים שלנו יהיה הרבה יותר קל.
- דבר שלישי, הילדים שלנו לא בהכרח מכירים או זוכרים משהו אחר– מה ש"אמור להיות" נמצא בעיקר בראש שלנו. הילדים שלנו מקבלים הרבה יותר בקלות מאיתנו שזאת המציאות, וכאן התפקיד שלנו לתווך להם אותה, אבל רק אחרי שנתווך אותה לעצמנו ולא ניאבק במה שאין לנו שליטה עליו. אין לנו שליטה על הקורונה ועל הנהלים – אבל יש לנו שליטה על איך נפעל במצב הקיים.
- לתווך לילדים את המצב- להסביר להם שהמצב עכשיו אחר, אבל אנחנו סומכים עליהם ועל הגננת והסייעות, שהן ידעו לתת להם מענה. כשהילד ממש קטן, בגיל שלושה חודשים עד שנה בערך, ההסתגלות מרגישה היא יותר של ההורה, אבל גם אז חשוב לדבר עם התינוק במנטרה חוזרת של "אמא הולכת, אמא חוזרת". בנוסף יש המון סיפורים שאפשר להקריא לגיל הרך על הסתגלות וכניסה לגן.
- הכנה ויזואלית – לצייר לילדים בראש שעולים לגני עירייה וחובה תמונה ויזואלית של מה יהיה ואיך יהיה, וגם לתת להם לספר מה הם חושבים שיהיה, ככל שהם יוכלו להרכיב בדמיון שלהם איך הדברים הולכים להיראות, איזה מרחבים יש בגן, איזה פינות יש, מה השגרה וכן הלאה- זה יקל עליהם בכניסה לגן.
- מתרגלים להכול – כמו שהתרגלנו לפסח אחר, לניתוק זמני מסבא וסבתא, לקיץ שונה לגמרי, נתרגל גם למצב החדש בהקשר של הסתגלות. אם נחשוב מחשבות שאין לנו שליטה עליהן- זה לא יקדם אותנו. יש לנו שליטה על האופן שבו נתמודד עם הדברים. אנחנו גם ככה ברצף של התנהלות אחרת, והגן זה רק עוד משהו שקורה ברצף של המצב הזה.
- נורמליזציה– לספר לילדים שגם שאר הילדים מרגישים כמוהם, שיש עוד הרבה ילדים שחוששים. זה גורם לילד להרגיש שהוא בסדר ושמה שהוא חווה הוא טבעי. וגם אתם ההורים, דעו שאתם לא לבד.
- דיבור פנימי– מה אני אומרת לעצמי. אם אגיד לעצמי -"איך אני עוזבת אותו?!" יתעוררו בי רגשות אשמה. אבל אם אגיד לעצמי – "אני עושה את הדבר הנכון, אני מעניקה לו חברה ומסגרת שמאפשרת גם לי להיות אני" – כבר ארגיש אחרת. זה הכל עניין של מה הסיפור שאני מספרת לעצמי.
- שת"פ עם הצוות החינוכי– הצוות גם חווה את ההסתגלות בצורה אחרת השנה, וההיערכות שלו צריכה להיות בהתאם. אחרי שבדקנו טוב ואני בטוחה שלאור המצב הרגיש לאחרונה, אפילו הייתה הקפדה יתרה מצד ההורים לגנים, חשוב שנאפשר לצוות לעשות את העבודה שלהם שאותה למדו ואליה הוכשרו ועברו השתלמות כלשהי ורענון למצב הנוכחי. ככל שנשתף איתם פעולה, בפתיחות ובהבנה להתמודדות שלהם, כך הדבר יקל עלינו ועל הילדים את ההסתגלות.
- הילדים מסתגלים יותר מהר ממה שנדמה לנו– אנחנו יצורים חברתיים והילדים שלנו אפילו יותר מאיתנו. המיומנויות החברתיות שלהם נרכשות תוך כדי תנועה ובמיוחד במסגרות החינוכיות בגיל הרך. ייתכן ואנחנו נלך הבייתה וכל היום הראש שלנו יהיה טרוד במה קורה בגן. והילד שלנו? הוא יאכל, ישחק, יישן וישמע מוסיקה ויהיה לגמרי בשלו עד שנחזור.
- היכולת לשחרר- אנחנו רוצות להיות כל הזמן ליד הילדים שלנו, אנחנו יודעות שאנחנו הכי טובות עבורם, ואין לנו תחליף, וזה נכון. אבל יש עוד דמויות שיכולות לקחת חלק בתהליך ההתפתחות שלהם. להורים יש עוד משימות ועיסוקים במהלך היום והילד צריך להיות בסביבת גיל מותאמת עם פעילויות מותאמות. כשאת מבינה שהילד שלך נמצא במסגרת חינוכית עם אנשי מקצוע, את מאפשרת לעצמך לסמוך ולשחרר, ולדעת שאת מאפשרת לעצמך להיות לכמה שעות רק את.
- נקודה אחרונה נוכחות הורית– הנוכחות שלנו היא גם פיזית וגם תודעתית. כמו שאת שומעת את ההורים שלך בראש שלך במהלך היום (בביקורת או בתמיכה), כך גם התינוק והפעוט שלך. הם מחזיקים את הקול שלנו שם במהלך היום איתם. והמשמעות שלך עבור התינוק והפעוט שלך, היא בעצם היותך אמא שלו, וזה הכי טוב שיש והעוגן הכי חזק שיכול להרגיע אותך, שהתינוק והפעוט שלך יודע- שאת איתו, גם כשאת לא לידו פיזית.
לסיכום, חשוב לאפשר לרגשות שלנו להיות נוכחים על מנת שנוכל להכיל את הרגשות של הילדים שלנו. הדיבור הפנימי שלנו – מה שנגיד לעצמנו ברגעים האלה- הוא מה שישפיע על המצב הרגשי שלנו ועל היכולת שלנו להתמודד עם הקושי. פרידה היא תמיד דבר לא פשוט, בטח לא בפעמים הראשונות או במסגרות חדשות. עבדו על עצמכן כבר מעכשיו על "איך זה הולך להיות, איך זה הולך להיראות"- מהי התמונה הרצויה מבחינתכן. סמכו על הצוות. ייתכן ויהיו רגעים קשים. יש כאן אימון של התמודדות עם קשיים. הילד יוכל לעמוד בזה בדיוק כמו שאנחנו עמדנו בזה כשהיינו קטנות. לילדים יש את היכולת להתמודד עם הפסקה של כמה שעות מההורה. יש איתם עוד ילדים. יש איתם אנשי צוות. יש מי שיחבק, ידבר ויכיל עד שנגיע. וחשוב שנזכור שהם לא לבד.
