רגשות אשמה בהורות
רגשות אשמה מתעוררים אצלנו עוד לפני שאנחנו הופכות להיות אימהות. אם שתינו כוס יין או אכלנו סושי בסמוך עשינו בדיקת היריון וראינו שני פסים- כבר מהרגע הזה רגשות אשמה יכולים לצוף בנו.
אם היה אפשר, הרבה מאיתנו היו רוצות להיפתר מרגשות האשמה האלה, העניין הוא שרגשות אשמה הם חשובים כי הם מהווים מנגנון שבא לסמן לנו שאנחנו צריכות לעצור ולהתבונן על הדברים מנקודת מבט אחרת.
זה כמו כאב ראש, הוא מסמן לנו לעצור ולבדוק אם אכלנו, אם שתינו, אולי צריך להאט את הקצב, כך גם המנגנון של רגשות האשמה – הוא למעשה מנגנון טוב וחיוני, השאלה איך משתמשים בו וכמה זמן נותנים לו לשהות בתוכנו.
אם אנחנו נתייסר על מה שעשינו – זה לא יקדם אותנו, וכאן יש עניין לטרמינולוגיה ולדיבור הפנימי שלנו עם עצמנו- מה שנגיד לעצמנו- כך נרגיש, אם נצא מנקודת הנחה שפעלנו כמיטב יכולתנו ברגע הנתון והבחירה שעשינו בזמן אמת היא הבחירה הנכונה ביותר לרגע ההוא- אז אנחנו לא נהיה במקום שיפוטי, כי למעשה עשינו את מה שידענו הכי טוב באותו הרגע ואם היינו יודעות לעשות משהו אחר, היינו עושות אותו, הרי איזו סיבה יש לנו לפעול אחרת?
בשיתוף פעולה עם "ג'אמה- הבית לאימהות ולאימהות שבדרך"
הנחת יסוד נוספת מעולם ה- NLP אומרת שמאחורי כל התנהגות קיימת כוונה חיובית, זאת אומרת, שתמיד פעלנו לטובתו העליונה של הילד שלנו והשתמשנו בכל המשאבים שהיו ברשותנו ברגע הנתון.
המטרה של רגשות האשמה היא לסייע לנו לדייק את ההורות שלנו ולזכור שאנחנו כל הזמן בתהליך למידה.
אחד המפתחות העיקריים לשחרר את רגשות האשמה ולא לתת להם לשקוע בתוכנו, הוא חמלה עצמית. מי שמרחיבה על הנושא הזה של החמלה העצמית לעומק היא החוקרת קריסטין נף והיא פיתחה שיטת טיפול באמצעות מדיטציה כדי להגיע לשם, באמצעות מיינדפולנס, שבכמה מילים, למעשה מבקש מאיתנו להיות בנוכחות ברגע נתון- בהווה, מבלי לתת לעבר או לעתיד להשפיע עלינו, כי ההסתכלות על הכאן והעכשיו מנטרלת שיפוטיות ואוהבת את מה שיש עכשיו, לעומת השוואה לרגע שלפני ולרגע אחרי שפותחת את הביקורת והשיפוטיות שלנו על איך עצמנו.
קריסטין נף מבקשת מאיתנו להיות טובים לעצמנו, לזכור שאנחנו אנושיים, לא ממקום של ויתור, אלא ממקום של אהבה, שאהבה, היא לאהוב את מה שיש עכשיו ולא בהשוואה לרגע אחר. היא מדברת על כמה קל לנו לדבר בטון, במילים ובמבט חומל ואוהב לאדם אחר שמספר לנו על משהו שהוא עשה שקשה לו עם זה ומעלה את השאלה- למה אנחנו לא יכולים להיות באותה חמלה- כלפי עצמנו? הרי אין באמת הבדל. העניין הוא שהביקורת העצמית שלנו כל כך חזקה שאנחנו לא מסוגלים לשחרר את המקום הזה לא מסוגלים לקבל את זה שאנחנו אנושיות.
הרבה מכירים את המונח "אם טובה דייה" של ויניקוט good enough mother- – שמאוד מתחבר לנושא הזה של רגשות אשמה, כי הרבה מאותם רגשות נובעים מהשאיפה הלא הגיונית שלנו להיות מושלמות. כי אין דבר כזה באמת. והשאיפה הזאת מציבה לעצמנו רף שבלתי אפשרי להגיע אליו. אנחנו יכולות לעשות כמיטב יכולתינו ולא מעבר לזה.
חשוב להבין ש"מיטב יכולתנו" הוא דינאמי, ומשתנה מרגע לרגע. ה100% שלנו היום זה לא אותו 100% של מחר ואפילו בכל שעה ביום זה יכול להשתנות. אנחנו צריכות לקבל את זה, כי זה חלק מהיותינו אנושיות.
רגשות אשמה הם למעשה מנגנון שהמטרה שלו הוא להסב את תשומת ליבנו לפעולות שאנחנו עושות ולהיות במודעות אליהן על מנת שנוכל לבחון אם יש משהו אחר שאנחנו יכולות לעשות כדי לשפר לפעם הבאה. זה לא מעיד שמה שעשינו הפך אותנו ללא טובות, אלא זה מעיד שיש בנו היכולת לנהל עם עצמנו שיח פנימי, להפיק לקחים ולפעול אחרת ברגע שאחרי.
אם אנחנו נשקע ברגשות האשמה – זה לא יקדם אותנו וניכנס ללופ חסר טעם שלא נצליח לצאת ממנו. רגשות האשמה הם כמו איתות שמזמין אותנו לעצור, להתבונן, לשאול ולפעול אחרת. לכן, לא צריך להיפתר מהם- פשוט צריך לדעת איזה שימוש לעשות איתם.
אני מציעה לשאול את עצמנו 2 שאלות כדי לערער על המקום הלא שלם הזה שמרגיש בתוכנו אשם-
- הדבר הראשון הוא לשחזר את הרגע בו פעלת ולשאול את עצמך – האם בזמן אמת, ברגע הנתון ההוא עם כל הידע והזמן שהיה לי להגיב- בשנייה הזאת- פעלתי בדרך שחשבתי שהיא הכי נכונה עבור התינוק שלי?
- שאלה שנייה- האם היה משהו שבזמן אמת הייתי יכולות לעשות ולא עשיתי?
דגש חשוב- צריך להתחבר לרגע שהיה, ולהיות מדוייקת כאן. כי אם תשפטי את עצמך בדיעבד- את באזור השיפוטיות. ואני רוצה שנהיה במרחב האהבה, הקבלה והחמלה העצמית.
זאת אומרת לקבל באהבה שאת אנושית, לאהוב את עצמך ולזכור שעשית כמיטב יכולתך ברגע הנתון ולא יכולת לפעול יותר טוב משפעלת.
אנחנו אפילו לא שמות לב כמה מהר לפעמים ההחלטות מתקבלות באותו הרגע, אבל תסמכי על עצמך, שפעלת מתוך כוונה טובה, עשית כמיטב יכולתך ובאותו רגע, גם אם זה שבריר שנייה – לא יכולת לפעול יותר טוב.
כשאנחנו עושים טעויות אנחנו צריכות להבין שהן נועדו כדי שנלמד, נתפתח ונדייק את ההורות שלנו והן הכרחיות כחלק מתהליך ההתפתחות שלנו ובמסע ההורי המשותף שיש לנו עם כל ילד בנפרד, כי עם כל ילד – יש לנו מסע אחר. וכל טעות הייתה צריכה להתקיים כדי שנדייק את עצמנו. הטעויות בדרך כלל מולידות את רגשות אשמה שדיברנו שהוא מנגנון נפלא וחשוב שבא להזכיר לנו שאנחנו אנושיות ומתפתחות תו"כ תנועה במסע ההורי שלנו. והכי חשוב- אנחנו תמיד עושות כמיטב יכולתנו, בדיוק כמו שההורים שלנו עשו וכמו הילדים שלנו יעשו בבוא העת. תמיד יהיה בנו את הרצון לשפר ולהיות יותר טובות, אבל זה לא אומר שאנחנו פחות טובות עכשיו, זה רק אומר שאנחנו בלמידה מתמדת. לא נולדנו עם הוראות הפעלה, אבל כל עוד אנחנו חומלות את עצמנו, ולא מקום של ויתור, אלא מתוך מקום של הכרה, קבלה ואהבה בכך שאנחנו אנושיות ולא מושלמות – רק אז נוכל להיות שלמות עם חוסר המושלמות שלנו ולשחרר את רגשות האשמה, אחרי שסיימו את התפקיד שלהם.
